<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' חולין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה וכו'. רובא דרבואתא קבעו הלכה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומי שמוצא גדיין ותרנגולין שחוטין ואינו מוצאן באשפה אע"פ שאינו יודע מי ששחטן, אי הוה גמיר הלכות שחיטה אי לא, מותרין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ורב חננאל ז"ל מחמיר כרבינא [ג' ע"ב] דהוא בתרא דבעי' לידע אם הוא מומחה או לא. ושחיטה כשרה בנשים [זבחים ל"א ע"ב] ועבדים שהוטבלו לשם עבדות שחייבין במצות כנשים ואפילו בקדשים וכ"ש בחולין. ושחיטת כותי אסורה [ו' ע"א], שהרי עשאום גוים גמורים לשחיטה ויין נסך וליתן רשות ולבטל רשות.
<h2>דף ד.</h2>
ומשומד אוכל נבלות להכעיס ודאי אסורה, ומשומד אוכל נבלות לתיאבון בדק סכין ונתן לו מותר לאכול משחיטתו כדרבא [חולין ד' ע"א]. ומשומד לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא [שם ה' ע"א] הן כגוים גמורים ואסור לאכול משחיטתן, ופסולין הן לכל התורה כולה והרי הן כגוים [גמורים] לכל המצות, חוץ מלענין עריות וקדושין וגיטין וחליצה ומיאונין וממזרות וכדומה להן, בהנך כולהו הרי הוא כישראל שנשתמד שקדושיו קדושין ואשתו צריכה גט [יבמות מ"ז ע"ב], ויבמתו צריכה חליצה אי אשתמד ההוא משומד בתר דקדשה אחוה שהרי נשואין הראשונים [מפילין], אבל אם כשקדשה אחיו היה משומד ההוא אחא מקודם לא צריכא חליצה מיניה, ואם בא משומד [על אשת איש] הולד ממזר כישראל, דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. ואיתשאיל גאון בהאי ענינא ואלו תורף דבריו, וששאלתם אשת איש שהלך בעלה למדינת הים ובא ישראל משומד וכנסה כמנהג גוים והוליד בן ואח"כ בא בעלה ונתן לה גט, ואותו משומד מחלל שבתות בפרהסיא, עכשיו אותו בן כשר הוא כי אביו נחשב כגוי, וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, או דילמא כיון שאם חזר בו ישראל גמור הוא הולד ממזר. כך ראינו שהולד ממזר ולא מטעם שאם חזר בו הרי הוא כישראל לכל דבריו, אלא מפני שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, ואין הולכין בדין זה אחר שמירת שבת ולא אחר חילולה, שבשני מקומות צריך לדעת משפטי משומד ושני בחינות יש להן. מקום ראשון לברך ולזמן ולבטל רשות וכדומה להן מן המצות, בחינתו בכל אלו לראות השומר הוא שבת או מחללה, כדתניא [ערובין ס"ט ע"ב] ישראל משומד משמר שבתו(ת) בשוק הרי הוא ככל ישראל לכל דבריו שמבטל רשות, ושאינו שומר שבתו בשוק הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות. ומקום שני לענין עריות וקדושין וגיטין וחליצה ומיאונין וממזרות וכדומה להן בכל העריות, בחינתו בכל אלו לראות אם היתה הורתו ולידתו בקדושה קדושיו קידושין וגטיו גטין וחליצתו חליצה, ובניו מחייבי כריתות ממזרים הם, כמו ששנינו לענין גרים [יבמות צ"ז ע"ב] היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבריהן. כללו של דבר במצות הלך אחר שמירת שבת, ובעריות הלך אחר הריון ולידה, אף כאן כיון שנתיהד ונולד בקדושה ובא על אשת איש הולד ממזר גמור, ואין בדבר זה ספק וכך הוא הדין ואין לשנות. כל זה כתב הרב רבי יהודה זק"ל בהלכות משומד. ואני הכותב תמה במה שכתב דאי קדשה אחוה הוה ההוא [משומד] מקודם לא צריכא חליצה מיניה, ואמאי הא הוה הורתו ולידתו בקדושה ואי הדר ביה ישראל מעליא הוא, (והוא) [ואי] הוה משומד כדקדשה אחוה ובתר הכי הדר ביה מי לא בעיא חליצה. ומאי דכתב נמי נשואין ראשונים מפילין, והלכה היא דמיתה מפלת כדאיתא בפרק קמא דיבמות [י"ג ע"א], רבא אמר לעולם חד תנא הוא וליכא פלוגתא דודאי [מיתה] מפלת וזו ואין צריך לומר זו קתני. ומאי דאמר בעי' הורתו ולידתו בקדושה, והרי גוי שטבל ועלה הרי הוא כישראל דאי הדר ביה וקדיש ישראל משומד הוא וקדושיו קדושין, ואם בא כמו כן על חייבי כריתות אע"פ שחזר לסורו הולד ממזר, כדין ישראל משומד הבא על חייבי כריתות שהולד ממזר, אע"פ שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה, והני מילי צריכי עיונא.
<h2>דף יט.</h2>
וכתב גאון וק"ל הלכתא כרב נחמן דאמר השוחט משפוי כובע ולמטה שחיטתו כשירה. ושפוי כובע יש למעלה מטבעת גדולה ככסוי אחד שמונח על פי טבעת גדולה ודומה לכובע של ערבי[ים] ואינו בשר ודומה לסחוס ולבן הוא, ובו פתח של קנה ומונח עליו כעלה של הדס ומפסיק בינו ובין הושט ובשעה שגועה הבהמה נפתח אותו פתח ויוצא קול, וכשמכנסת מאכל ומשתה נסתם אותו כובע באותו עלה ועוברין עליו ונכנסין לושט, ואמרו חכמים [תענית ה' ע"ב] אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ואותו כובע שפוי שלו דבוק בטבעת גדולה, ויש לו [מעט] בשר דבוק מצד זה [ומצד [זה]] ושמו חיטי בלשון ארמי, ודבוקין אותן חיטין לאותו כובע, ותחלתן למעלה משפוי וסופן בתוך שפוי סמוך לטבעת גדולה.
<h2>דף מב.</h2>
סדר שמונה עשרה טרפות בקצרה נקובת הושט. ושני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ואי חליף טריפה, [נקבו זה בלא זה וזה בלא זה כשר, וכן בקורקבן שאם נקב וכיס שלו קיים כשר]. ואם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה בושט פסול בקורקבן כשר. וישב לה קוץ בושט חיישינן שמא הבריא, אבל נמצא כשר. ושעור שחיטה בושט למטה עד שיסעיר, למעלה צריך לשייר [בה] כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו. פסוקת הגרגרת ברוב חללה, עד כמה תפחת ותהא כשירה עד כאיסר האיטלקי, וכאיסר כיותר מכאיסר. נקבה כנפה נקבים שיש בהם חסרון [מצטרפין לכאיסר, אין בהם חסרון] מצטרפין לרובה. נפחתה כמין דלת כדי שיכנס איסר לרחבו. נסדקה לארכה אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשירה, בעופא [מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טריפה. וכל הקנה כשר לשחיטה משפוי כובע עד כנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה]. ותלתא קני הוו חד פריש לריאה וחד פריש ללבא וחד פריש לכבדא, וכולהו מטרפי בנקב משהו. ניקב קרום של מוח קרמא תתאה שהוא חיתא דמתנח בה מוחא. ופולים כלפנים ובמשהו מיטרפי. ניקב הלב לבית חללו אחד חלל גדול ואחד חלל קטן. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ברובה, ואם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד, נתמרך ונתמסמס פסול, מתמזמז שהוא נתנדנד כשר. נטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיה שהיא תלויה בו.
הריאה שנקבה או שחסרה, נקבה קרמא עילאה ולא תתאה, תתאה מגין, תתאה ולא עילאה עילאה מגין. וריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה היכא דסביכא בבשרא ולא בגרמא. ותרי אוני דסריכי אהדדי שלא כסדרן טריפה, וכסדרן היינו רביתייהו וכשרה. וריאה הסמוכה לדופן שלא במקום רביתא דהיינו באומי בין העלתה צמחים, דאינון בועי, בין לא העלתה [צמחים] חוששין [לה], ואי חזינן ריעותא בדופן תלינן בתר דופן. ואומא דסריכא לאונא הגאונים ז"ל הכשירוה. וריאה דקיימא כנדי כנדי טינרי טינרי כשירה. ואי אסקא גילדי גילדי, קרושט"ש בלע"ז, דדמיא למצורע, או אוכמא אוכמא ככוחלא, חזוותא חזוותא גונא דמתכשרא בהו כדמפורש בשמעתא [מ"ז ע"ב] ירוקא ככרתי או אדומה ככבדא כשירה, אבל כבשרא טריפה. וכגון ביעתא או כשותא או מוריקא טריפה. ותרי בועי דסמיכי להדדי טריפה, דקים ליה לרבא שלא נסמכו זה לזה אלא מחמת נקב, חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סילוא ומברזינן ליה אי שפכא לחדא כשירה, אי לא טריפה. וחמשה אוני אית ל(י)ה לריאה תלת מימינא ותרתי משמאלא אי חסיר או חליף טריפה, אבל יתרת כשירה, והני מילי בדרא דאוני או ביני ביני מקמה, אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. וריאה דסריכא לעשרה מקומות שהזכרנו למעלה טריפה, וכן עינוניתא דוורדא לכל דסריכא טריפה. כללא דמילתא לא סתים בריאה אלא דופן לאונא ואונא [לחברתה כסדרן. וחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. ומחט שנמצאת בריאה כשירה, והוא] דאיתא לריאה קמן, ואי נפחה ולית בה נקב.
נקבה הקיבה נקבה המרה, נקבו הדקין [ואם נקבה הקיבה וחלב דאיקשתא דקרו ליה חמצא סתים ליה חלב טמא הוא ואינו סותם, ואי סתים ליה דאיתרא דקרו ליה בר חומצא חלב טהור הוא לבני א"י וסותם]. ואם נקבה המרה וכבד סותמתה כשירה. ואם נקבו הדקין ותרבא דריש מעיא באמתא סתים להו חלב טמא הוא ואינו סותם, ואם נקבו במקום הכנתא שקורין אנטריל חלב טהור הוא וסותם, וכמו כן חלב העשוי ככובע דהיינו טרפשא דלבא אם נקב הלב אינו סותם, אע"פ שהוא טהור לא מהדק. וכן נמי חטי דכרכשא אם נקבה הכרכשא שהוא חלחולת לא סתמי. כרס הפנימי שנקבה או שנקרעה רוב החיצונה, וכל הכרס כולו זהו כרס הפנימי, ואיזהו כרס החיצון, בשר החופה את רוב הכרס. המסס שקורין צנפן ובית הכוסות שקורין כפיל אם נקבו לחוץ שהנקב נראה מבחוץ, כגון שנקבו או זה או זה שלא במקום חבורן, ולאפוקי שנקבו במקום חבורן בשתי דופנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה, והיינו דקא תני בסופא באלו כשירות המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה.
נפלה מן הגג. ודוקא נפלה בלא ידיעתה או שהפילה אדם בעל כרחה דחיישינן לריסוק איברים וצריכה מעת לעת ובדיקה בחוט השדרה ובבני מעיה, ועמדה אינה צריכה מעת לעת אבל בדיקה בעיא, הלכה אפילו בדיקה לא בעיא, וננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה דינה כעמדה, ועקרה רגליה להלוך אע"פ שלא הלכה דינה כהלכה. ונפלה ממקום שהוא גבוה עשרה טפחים חיישינן דאיכא חבט בעשרה, אבל פחות מעשרה איכא מאן דאמר יש חבט בפחות מעשרה, ואיכא מאן דאמר אין חבט בפחות מעשרה ופלוגתא היא בבבא קמא [נ' ע"ב]. והגאון רבי יצחק ז"ל כתב דיש חבט. ואיכא דפסק כמסקנא דשמעתא דאמר מכריסא דתורא ועד אריתא דדלאי ארבעה, ואריתא דדלאי שיתא היא עשרה. ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו. והני מילי מלמטה למעלה, אבל מלמעלה למטה מיא הוא דקא משפלי ליה, ואי איכא הוצא וקדים [איהו] להוצא איהו הוא דקא מסגי. והכה על ראשה והלכה כלפי זנבה, על זנבה והלכה כלפי ראשה לא חיישינן ואי שלים חוטרא אפלגא חיישינן. ואי מחייה אפסקא חיישינן. נברי חיישינן, תמהתא לא חיישינן. כללא דמילתא [כל מידי] דקשי חיישינן, וכל מידי דלא משריק חיישינן. וזכרים המנגחין זה את זה אי נפיל לארעא חיישינן. ודכרי דמהדרי גנבי מחמת יראה חיישינן. ודבוקה בחד גפא שרי, בתרי גפי אסיר. נשתברו רוב צלעותיה, שש מכאן ושש מכאן, אי נמי אחת עשרה מכאן ואחת [מכאן], ומחציין כלפי שדרה, וצלעות שיש בהן מוח. ונעקרה צלע מעיקרא דהיינו צלע וחצי חוליא טריפה.
ודרוסת הזאב רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. וכללא דמלתא דנקטינן מכולה שמעתא [נ"ב ע"ב] דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים, וארי דריס בבהמה גסה, וזאב ושועל בבהמה דקה לא שנא קטנים לא שנא גדולים, וחתול ונמייה בגדיים וטלאים, וחולדה ונץ אפילו ברברבי מינייהו, ושאר עופות טמאין [ברביתייהו]. ונץ כי דריס ברברבי מיניה ובלבד בעוף הדק, אבל בעופות הגסין לא דריס אלא הגס שקורין אסטור בל', דהא אמרי' לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים, ור' יהודה הא אמר דרוסת הנץ שקורין אשפרווייר בעוף הדק, ודרוסת הגס שקורין אסטור בעוף הגס. ואין דרוסה לכלב, ואין דרוסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא, [ואין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא, ואין דרוסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת דלא], ואין דרוסה אלא בסוף ובהדי דשליף שדי זיהריה ולא בהדי דדריס, ואי דריס וקטלוה או פסקוה לידיה לא הוי דריסה, דבהדי דשליף שדי זיהריה. וחוששין לספק דרוסה, וספק על ספק לא על אימר לא על, ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, על וקטע רישיה דחד מיניה אימר מחליה לרוגזיה, וכולה שמעתא כדאיתא. ואנן השתא לא בקיאינן בבדיקת דרוסה, וגברא רבה דמופלג אפשר דבדיק.
בסג"ר. בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין. [ורכובה גופה כנגדו בגמל ניכר]. ובבהמה איכא תלתא [חוטי] חד אלימא ותרין קטיני, איפסיק אלימא איכא רוב מניין, איפסיק קטיני איכא רוב בניין. ובעופא שיתסר [חוטי] הוו ואי איפסיק חד מינייהו טריפה. נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה אם רוב בשר קיים אחד זה ואחד זה בין האבר בין הבהמה מותר, ואם לאו זה וזה אסור, למטה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. וכמה חסרון בשדרה ב"ש אומרים שתי חוליות, וב"ה אומרים חוליא אחת, וכן לטריפה. הגלודה [נ"ד ע"א] ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלים, והלכתא כחכמים. ואיפליגי בה אמוראי דאיכא מ"ד אם נשתייר בה כסלע ע"פ כל השדרה כשירה, ואיכא מ"ד בראשי פרקים, שהן פרקי חוליותיה ועצמו השוק והירך, בעינן כסלע, ובמקום טבורו. וחרותה שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשירה, בידי אדם טריפה. בידי אדם ששחטו לפניה או שהפחידוה במכה, בידי שמים מחמת ברקים ורעמים דהדרא ובריא. ומנא ידעינן בקייטא מייתינן משיכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעת לעת, אי הדרא ובריא בידי שמים הוא וכשירה, ואי לאו טריפה, בסיתוא מייתינן משיכלי שחימי ומלי להו מיא פשורי ואנחינהו מעת לעת, אי הדרא ובריא כשירה ואי לאו טריפה. האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה רבא אמר [נ"ד ע"ב] כשירה, ואפילו נפסק ניביה עד דמעכל אעכולי. ולקתה [נ"ה ע"א] בכוליא אחת טריפה, והוא דמטי לקותא במקום חרץ, ולחיורא דתותי מתני. מליא מוגלא טריפה, מים זכין כשירה והוא דלא עכירי ולא סריח. יש כשר בריאה ופסול בכוליא, פסול בריאה וכשר בכוליא, פסול בזה ובזה, וכשר בזה ובזה. כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, פסול בריאה וכשר בכוליא נקב, פסול בזה ובזה לקותא, כשר בזה ובזה מים זכין, והוא דצילי דלא עכירי, והוא דלא אסרוח דאי עכירי או אסרוח טריפה. כוליא שהקטינה בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית. נטל הטחול כשירה. ואמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה, ולית הלכתא כותיה [נ"ה ע"ב], והני מילי בקולשיה אבל בסומכיה טריפה, ואם נשתייר ביה כעובי דינר זהב כשירה. וסימנין שנתדלדלו [מ"ד ע"א] ברובן טריפה [והוא דאפרוקי אפרוק. ונעקרה צלע [נ"ב ע"א] מעיקר[א] דהיינו צלע(ו) וחצי חוליא טריפה]. וגלגולת שנחבסה ברובא טריפה [נ"ב ע"ב], בין ברוב עוביה בין ברוב היקפה. ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, בין ברוב קרוע בין ברוב נטול.
<h2>דף מז.</h2>
באנו לפרש דרך קצרה ענין בדיקת הריאה. [הריאה] יש בה שתי אומות גדולות וחמש אונין ועינונייתא דוורדא שביניהם. וזו הריאה בזמן דנפח לה ואפה כלפי גברא הן שלש אונין מימין ושתים משמאל, והעינונייתא דוורדא מן הימין עם השלש, ואם חסרו השלש של ימין אחת אין הבהמה טריפה שהעינונייתא דוורדא משלמת השלש במקום החסירה וכשירה, משום דבצד ימין קיימא, אבל אם חסרו השתים של שמאל אחת אין העינוניא דוורדא עולה במקום החסירה וטריפה, שאין מצרפין מצד ימין לצד שמאל, הרי בריאה שתי אומות וחמש אונין והעינונייתא [דורדא] שמינית. והטבח צריך לבדוק בהן אם דבוקות בחזה ובדפנות וזו לזו, וגם יש במעי הבהמה תשעה מקומות אחר(ות)[ים] שבודק בהן אם עולה להן סרכות מן הריאה טריפה, והם שמנונית החזה ושמנונית הלב וטרפשא [דלבא, וטרפשא] דכבדא, וגרגרת, ושמנונית דגרגרת, וקנה הלב, ושמנונית שבסמפון שבין שתי האומות שקורין הקצבים בלשון לע"ז קורדאבינא, והרת שקורין בל' לע"ז ארמילש, וגם מתחלק מקום עשירי שבא מטרפשא דלבא, [בסופא והיא הטרפשא שעינוניא דוורדא עומדת בה ונקראת סוף טרפשא דלבא], הרי אלו עשרה מקומות שבודק בהן הטבח שאם עולה להן סרכא מן הריאה טריפה, אע"פ שעולה בנפיחה. ואע"פ שלא נמצא שום סרכא בריאה צריך הטבח להוציאה ולעשות לה נפיחה משום שמא יבשה ומראות הפוסלות בה, שעל ידי נפיחה מתברר כל היבשות והמראות ותרתי בועי דסריכן להדדי והרבה ספקות, ושמנונית דחזה נדון כחזה, אבל שמנונית דחזה התולה על הצלעות נידון כצלעות וכשירה.
ונשאל רבינו האיי גאון ז"ל ודאיבעיא לכון יתרת דאשתכחא בריאה, מגבה לא קא מבעיא לן [דאסורא] כדקאמרי' והני מילי מקמה אבל אגבה טריפה, כי קא מבעיא לן מקמה ולתרתי תלת יתירות דמשתכחן [מקמה] בריאה בין בימינא בין בשמאלא מאי, מי אמרי' הני מילי מקמה לכל מאי דמשתכח מקמה בין חדא בין תרתי בין תלת, או דילמא כי קאמרי' ה"מ מקמה לעינוניתא דורדא בלחוד הוא דקאמר, ואי אשתכח יתרת אחריתי בין בימינא בין בשמאלא טריפה, לפי שיש אצלנו בפירוש ראשונים דלא קים לן במלתא שפיר. ותו עינוניתא דוורדא היכי חשיבא, אי כשאר אוני ומה [דדיינין בהו] דיינינן בה, דהא ק"ל דכי חסרו אוני חשבינן לה במקום חד מינייהו, או דילמא כיון דשלא כסדרן הוא לכל מאי דסריכה טריפה, וכן מצינו בהלכות מר רב יהודאי גאון ז"ל, ובעינן למיקם על ברורא דמלתא מן קמי מרנא. הכי נקטינן נמי דכל יתרת דקיימא מגואי כשירה דהא כי קאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה ואי יתיר טריפה, הא אמרי' לית הלכתא כרבא ביתר(א)[ת], ואפילו לא קיימא בדרא דאוני אלא ביני וביני, הא אמרי' [ט"ז ע"א] ההוא ביני וביני דאתא לקמיה דרב אשי סבר למטרפה, אמר ליה מר הונא לרב אשי הני עזי ברייתא הכי אית להו כהדא וקרי להו טבחי ענוניתא דוורדא, וה"מ דקיימי מגואי אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה, וכיון דקיימא לן דיתרת כשירה לית לן למימר הני מילי חדא בלחוד משום דכל יתרת בחזקת היתר ולא אסרי' מדעם אלא בראיה, ויתרת דקיימא ביני ביני כל חדא וחדא מקריא עינונייתא דוורדא. והני עינונייתא דורדא לכל מאי דסריכא טריפה כדכתב מר רב יהודאי. ודכתבתון תוב אית לן בעיא אחריתא ואע"ג דליכא למיקם על ברורא מכתב אלא לפום סוכלתנותיה דמרן קאים על בעיא ומשאיל לטבחי אי אתי לידיהון כי האי גונא, והאי דרובא דענא דילן משתכחא בסוף עקר עינוניתא דלהון כמין סירכא דקאי בהדא, אית דרב ואית דזוטר, וכד נפחין לה לא הוי כמין כובע, מעיקרא אית מינן דנהוג ביה איסורא דסבר סירכא הוא ולאו רביתא, ואנן מצטערינן מן הדא מילתא לפום דרובהון דענא לא פלטין מיניה ומימנעין אנן מן בשרא זמנין טובא, יפרש לן מרן דנהר עינין. הוו יודעין דלית לן למיסר מדעם אלא בטעמא דמשכחינן ביה למסרא ובראיה, והלכה פסוקה היא על המחמיר להביא ראיה אפילו במלתא דמדמיא, ואנן לית לן בריאה אלא טעמי דמפרשן, ומאי דלא הוי מפרש אע"ג לא איכפת לן ולא אסרינן ביה. וסירכי דאסרי רבנן משום הריאה שניקבה, דרובא דהאי סירכא אי לאו נקובה לא הוה דאיב, ומנהגא דסרכא דממתח חוטא מן ההוא דוכתא כמין כובע כד מנפח ריאה לאו סרכא ולא דמי לסרכא ולא אשכחן אנפא למיסריה, ואנחנא לא חזי לן הכי, ואי נפיל לטבחי כי האי לא אסרינן ליה.
<h2>דף נו.</h2>
ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת והכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה, שנשכתה חולדה בראשה בשיניה ולא דרסה, דחיישי' שמא ניקב קרום של מוח. וכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהם העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח, ודוקא בעוף של מים. והני אווזין דרגילין במיא כעוף של מים דמיין. נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם אדומין כשירה, בלב [וכבד] וקורקבן שדרכן להיות אדומין, אם ירוקין פסולה. ושיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקובתן במשהו אף ירוקתן במשהו. והוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה. נקב הזפק כשירה, רבי אומר אפילו ניטל. וגגו של זפק נידון כושט, ואמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. יצאו בני מעיה ולא נקבו כשירה, ואמר רב שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא שלא הפך בהן, אבל הפך בהן טריפה, דכת' הוא עשך ויכוננך. נשתברו רגליה למטה מן הארכובה או למעלה מן הארכובה ורוב בשר קיים כשירה, נשתברו אגפיה אפילו פרק העליון הסמוך [לגוף כשירה]. שמוטת גף בעוף כשירה ובודקין את הריאה, שמכניסין קנה דק בתוך פי הגרגרת ונופחין אותה. ושמוטת ירך בבהמה טריפה. וספק טריפה בזכר כל י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת. כתב בעל הלכות ועוף שלא נמצא [מרה] בכבד שלו [בודקין בכבד שלו] במקום מרה, כיצד בודקה מוצץ אותה אם יש בה טעם מר אומר מרה היא וכבדא בלעתא למרה, ואי לא מריר טריפה. ואמר שמואל [נ"ח ע"ב] הלעיטה חילתית טריפה, ודוקא בקרטין דמנקבי לה למעינא, אבל בעלין כשירה. ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאפסיק כרעא בתריתא בדקה רב בצומת הגידין ואכשרה, סבר למיכל מינה באומצא, א"ל שמואל ולא חייש מר לנקורי, אמר ליה היכא נעביד, אמר ליה אותביה בתנורא והוא בדיק נפשיה, אותביה בתנורא ונפל תילחי תילחי, קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און, קרי רב עליה דשמואל וכל רז לא אנס לך.
<h2>דף נח.</h2>
וביעתא דאבשלא בהדי בשרא אסור לאכלה בחלבא משום דבלעא מן בשרא. ותרנגולת טריפה דהוה טעינא שיחלא ורמיתא בתר דאיטריף אסיר [נ"ח ע"א], דאע"ג דולד דבהמה כי האי גונא שרי דעובר לאו ירך אמו הוא, כר' יהושע דאמר ולד טריפה יקרב לגבי מזבח, והאי דאסר רבא [סנהדרין פ' ע"א] בולד נוגחת ובולד נרבעת משום דהיא וולדה נגחה והיא וולדה נרבעה, והאי דשרינן בן תשעה חי בשחיטת אמו, לאו [משום] דעובר ירך אמו [הוא], אלא משום בהמה [בבהמה], וקא מרבינן כל שבבהמה תאכלו, לרבות את הולד, גבי ביצים כיון דמעורין בגופה כגופה דמיין. ותרנגולת טריפה דרמית ביצה בין נגמרה קליפתה בין לא נגמרה אסורה. ו[ביעי ד]ספק טריפה משהינן להו אי הדרא וטענא שריין הני והני, ואי לא אסירן, אלו דברי בעל הלכות. וכתב אחד מן המחברים הכי ומאן דהוה ליה עיזא וחלב מינה חלבא ושחטה ואשתכח טריפה אסור למיכל מההוא חלבא, ודוקא דידעינן דמקמי דנחלוב ההוא חלבא הוה טריפה, כגון דאמרי' [נ"א ע"א] הגליד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה. ובאנו לפרש דברי מחבר זה, כי הוא טריפה בידי אדם או זולתו כגון נקובת מחט וכל דומיהן, אבל טריפה בידי שמים כגון טריפה בבני מעיים בההוא ודאי לא קאמרינן, דאי אפשר למיקם עלה דמילתא דאמרי' השתא הוא דאטרפה, והחלב שנחלב ממנה בחייה ליכא למימר בה הכי.
<h2>דף נט.</h2>
עיינתי בהלכות [סימני] בהמה חיה ועופות דגים וחגבים וסימני ביצים שחבר הרב רבי יהודה ז"ל ולא מצאתי [בהם] דבר חדוש כי הכל בהלכות הגאון ר' יצחק ז"ל וכגרסת התלמוד, אך בקצרה אכתוב מעט. כתב גאון וסימני בהמה טהורה מפרסת פרסה ושוסעת שסע ואין לה שיניים למעלה ומעלת גרה ובשרה שלה חלוק שתי וערב. ואין [לה] שיניים למעלה [למי] שמוצא בהמה שפרסותיה חתיכות מצומת הגידין ולמטה וצומת הגידין שלמים בודק בשיניה אם אין לה שיניים למעלה טהורה, ובלבד שיכיר בן גמל, דגמל עצמו ניבי אית ליה. ומי שמוצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתיכות בודק בבשרה בכנפי העוקץ אם מהלך שתי וערב טהורה, ובלבד שיכיר ערוד. וסימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרניים וטלפיים, ובעינן מפוצלות כרוכות הדורות וחדוקות, והוא דמבלע חדקיהו. ולענין אתסורי תרבא לא מתסר אלא בשור וכשב ועז דהוו קריבי לגבי מזבח, אבל איל וצבי ויחמור אקו ודישן ותאו וזמר כולהו שרו תרביהו. ובסימני עופות אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור וכו'. וכתב הרב בזה הלשון שמעינן השתא בארבע סימני טומאה ניכר העוף טמא, והם שאין לו אצבע יתירה ולא זפק ולא קורקבנו נקלף ודורס ואוכל, והנשר יש לו אלו ארבעה סימני טומאה. ובארבע סימני טהרה ניכר העוף טהור, והוא שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף ואינו דורס ואוכל, והתורין יש להן אלו ארבע סימני טהרה. ובודאי כל עוף שיש לו [ארבע] סימני טומאה [אלו] כמו הנשר אין אנו צריכין לחזור אחריהן שהן טמאין, וכל עוף שיש לו ארבע סימני טהרה כמו התורים וכל דומיהן אין אנו צריכין לחזור אחריהם שהן טהורים, אבל מתי אנו צריכין לחזר אחריהן בזמן שיש בעוף סימני טהרה וסימני טומאה. והרי אנו מפרשין תורף הדבר, באלו כ"ד עופות טמאים הנועדים הוציא מהם עורב ופרס ועזניה ונשר נותרו עשרים, ואלו העשרים יש להם שלשה סימני טהרה בכל עוף ועוף והם טמאים מפני שהתורה אסרה אותם עלינו, ואע"פ שרוב סימנים לטהרה, ונשר יש בו כל ארבעה סימני טומאה, ועורב יש בו ב' סימני טומאה וב' סימני טהרה, והוא מוכרע ושקול ואע"פ כן אסרו הכתוב עלינו בפירוש, פרס ועזניה אין בהם אלא סימן אחד של טהרה בכל אחד ואחד, ואלו כולן אסרן הכתוב עלינו. הלכך כל מי שבקי באלו כ"ד עופות ובכל מיניהם כלומר בהו ובכל [אבזריהו] עוף הבא בסימן אחד טהור, כיון שמכיר כל אלו כ"ד עופות טמאים ומיניהם ומוצא עוף אחד ומכיר בו שאינו מאלו כולן אלא משאר עופות, ודאי כיון שיש בו אפילו סימן אחד של טהרה טהור הוא, דגמרינן מנשר כדתניא ר' חייא [ס"א ע"א], כלומר לכך כתב הכתוב נשר שלא היה צריך לכתוב, דהשתא שאר עופות טמאים דאית בהו מסימני טהרה אסירי, נשר דלית ליה כלל [מיבעיא], אלא לאשמעינן דנשר [דלית ליה כלל] הוא דלא תיכול, הא איכא שאינו מאלו הכ"ד דאית ליה חד אכיל [ליה], שאין לך עוף טמא חוץ מאלו [הכ"ד] עופות ומיניהן אלא הדומה לנשר שאין לו סימן טהרה כלל. ומי שאינו בקי באלו העופות ובמיניהם עוף הבא בסימן אחד של טהרה טמא הוא, כי שמא ממין פרס ועזניה הוא שיש להם אחד מסימני טהרה, ואם בקי בעורב ובמינו ומוצא עוף שאינו עורב ואינו ממינו ובו שני סימני טהרה טהור, דמה יש לחוש, בעשרים עופות טמאים שיש להם שלשה סימני טהרה ליכא לספוקי, ובפרס ועזניה שאין להם אלא אחד אחד ליכא לספוקי, וכיון שמכיר שאינו ממין עורב ודאי טהור. והאידנא אין חכם בעולם שבקי בעופות בהן ובשמותיהם ובמיניהם. כל זה כתב הרב. ואיכא לעיוני שמנה ספקות שהזכירו [ס"ב ע"ב] דקורקבן נקלף בסכינא אם נאמר דהוה פשיטא להו לחכמי התלמוד שאלו השמונה ספקות לא היו מאלו הכ"ד עופות ומיניהם ואין בהם סימני טהרה חוץ מזה דקורקבן נקלף בסכינא, ואי חשבינן קורקבנו נקלף בסכינא סימן טהרה הוי עוף הבא בסימן אחד שהוא טהור כדתני ר' חייא, ושמא אינו חשוב סימן טהרה מאחר שאינו נקלף אלא בסכינא, ודומין לנשר שאין לו סימן טהרה כלל, והיינו ספיקייהו דשמונה ספקות. או שמא בענין אחר הוה ספיקיהו דהוה להו סימן טהרה אחר חוץ מקורקבן נקלף בסכינא והוה פשיטא להו לחכמים שאלו השמונה ספיקות אינן ממין עורב כלל, ואי קורקבן נקלף בסכינא הוי סימן טהרה הרי יש להן שני סימני טהרה [וכיון שאנו יודעין שאינו ממין עורב כלל] עוף הבא בשני סימנין טהור, כיון שאנו בקיאין בהן ובשמותיהן שאינן ממין עורב כלל. אך מכל מקום אם היינו בודקין בעורב והיינו יודעין השני סימנין של טהרה שיש בו, והיה בא לפנינו עוף שיהיה בו שני סימני טהרה שאינן כסימני העורב שהיו מתירין אותו. — ובספר המצות מצאתי אצבע יתירה שאינה דורסת ופי' כלומר שהוא למעלה ואינה דורסת בו. — ועוד לשון משנתינו חמור ביותר ששנינו אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור, [דמשמע שפסק ואמר כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף] ודאי שלא יהא דורס ואוכל, כי אלו היה דורס ואוכל לא יועילו לו אצבע וזפק וקורקבן נקלף. וכן נמי שכתב הרב שכל העשרים יש להן שלשה סימנין נוכל לבדוק הדבר בנץ שהוא דורס אם יש לו שלשה סימני טהרה. ובעונותינו אנו מגששין ומחפשין ומשוטטין דבר ה' ואין אנו מוצאין.
וסימני חגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו, רוב ארכו ורוב הקפו, ושמו חגב. הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ואע"פ כן אסור מפני שאין שמו חגב. וחגבים מותרין בארבע סימני טהרה אלו בין יש לו גבחת בין אין לו, בין יש לו זנב ובין אין לו, בין ראשו ארוך ובין אין ראשו ארוך, ואפילו אין לו קרסולין עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר.
וחגבים וקפרסין וקפלוטות [ע"ז ל"ט ע"ב] מן הסלולה אסורין, מן ההפתק מותרין. והני חגבים דקתני הכא כבושין ולא שלוקין, דשלוקין אסורין משום בשולי גוים, כדאמרי' [ע"ז ל"ח ע"א] גוי שהצית אור באגם וכו' והוינן בה אי משום בשולי גוים כי האי גונא מי אסור, כיון שלא נתכוין לבשלן, והא האי גוי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוני דלעבורי שער קא מכוין, הכי נמי לגלויי אגמא קמכוין, מכלל שאם נתכוין לבשלן אסור, ודיקא נמי מדקתני להו גבי קפרסין וקפלוטות.
וסימני דגים כל שיש [לו] סנפיר וקשקשת וכו'. וחגבים ודגים אין טעונין שחיטה כדאמרי' בכריתות בפרק דם שחיטה [כ"א ע"ב] יצאו דגים וחגבים שכולן היתר ואין דמן אסור, ומפרשי התם מאי כולן היתר דלא בעו שחיטה. ובדגים בין אותם שמשירין הקשקשים בשעה שעולין מן הים שהן המנויין במשנתינו [ס"ו ע"א] כמו אקונס ואפונס וכו' ובין אותן שמגדלין אחר הזמן כגון הסולתנית והאפיין כולן מותרין. ובכלים ובורות ושיחין ומערות שהן עצורין ככלים שוחה ושותה מהם ואינו נמנע, ובכלים ובורות שיחין ומערות אע"ג דלית ליה אכול. וקישות שהתליעה באביה אסורה כשמואל [ס"ז ע"א], ואפילו אתלע פירא גופא. ופרשה מקצתה ופרשה על גבי תמרה או מתמרה לתמרה או פרשה לאויר העולם כולן עלו בתיקו, ותיקו דאיסורא לחומרא. ולא לשפי אינש שכרא בצבתא בלילא דילמא פריש ממנא לצבתא והדר נפל לכסא, ולאו היינו רבותיה, ואית ביה משום שרץ השורץ על הארץ, [אבל פירש לדופנא דמנא היינו רבותיה וכשר. וכן] היבחושין שסננן.
גרסי' בבכורות [ז' ע"ב] דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאין גדוליו. ואמ' בגמרא טעמא דחזינא, הא לא חזינא אמ' אשרוצי אשריץ, דתניא דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים, אי הכי כי חזינא דבלע נמי דילמא האיך קמא דבלע איעכל, והאי אשרוצי אשריץ, אמר רב ששת כגון שנמצא דרך בית הרעי, פי' ולא דרך בית הלידה. רב פפא אמר כגון שנמצא בבית הבליעה ולא בתוך מעיו. רב נחמן בר יצחק אמר שמצאו שלם שהוא גדול ושלם בקשקשים וסנפירים, דאם איתא דאשריץ לא היה גדול כל כך. רב אשי אמר [רוב דגים] במינן משריצין. אי הכי מאי איריא דחזינא דבלע דלא חזינא נמי, הכי נמי קאמר כיון דרוב דגים במינן משריצין כמי שבלע בפנינו דמי.
<h2>דף סג:</h2>
כסימני ביצים כך סימני דגים וכו' עד ה"ק שני ראשיה [כדין ושני ראשיה] חדין ודאי טמאה, חלמון בחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה, ראשה אחד [כד וראשה אחד] חד, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אי אמר לך צייד של עוף פלוני טהור הוא [סמוך עלויה], בסתמא לא תסמוך עלויה, דאיכא עורבא דדמי ליונא. ואין מוכרין [ס"ד ע"א] ביצה טריפה לגוי אא"כ נטרפה בקערה, לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות.
<h2>דף סד:</h2>
ולית הלכתא כר' אליעזר בן יעקב באפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, אלא כרבנן דשרו כיון דיצא לאויר העולם. ביצים מוזרות שנמצא עליה קורט דם על חלבון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר, נמצא על חלמון שלה כולה אסורה, מאי טעמא דסריך בכולה.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד וכו' הלכה כרב דאמר דאבר עצמו אסור דהא אתותב ר' יוחנן, אבל בהא דאמר ר' יוחנן בלישנא בתרא דאין לידה לאיברים, דהיוצא אסור ואותו מעוט שנשתייר בפנים מותר הלכתא כותיה דר' יוחנן, דבהא לא אתותב, וק"ל רב ור' יוחנן הלכתא כר' יוחנן.
<h2>דף סח:</h2>
וקלוט בן פרה במעי אמו שרי אפילו לר' שמעון, דכי אסר היכי דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי, ואם יצא לאויר העולם נמי [שרו] רבנן והלכתא כותיהו. והמפלת שיש לו שני גבין ושני שדראות [נדה כ"ד ע"ב] אמר רב באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה, והלכתא כותיה דבריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה [במעי] בהמה אגמריה.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הפרה ומצא בה בן שמונה חי [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו, מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, והלכתא כרבנן היכא דלא הפריס על גבי קרקע, וחלבו מותר ודמו אסור, ואם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו. והשוחט את הטריפה [ע"ה ע"א] ומצא בה בן ט' חי הלכה כרבא דאמר אף לדברי המתיר נמי מותר, מאי טעמא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא.
וכתב חד מן רבוותא להשיב את המינין הכי, ועל השליל הנמצא בבהמה דינו שיהא ניתר בשחיטת אמו ואין בו משום אותו ואת בנו וקורעו ומוציא את דמו ומותר באכילה, שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו, וכן הוא אומר [מ"א ח'] כי אם בנך היוצא מחלציך, וכן בדוד הוא אומר [ש"ב ט"ז] הנה בני היוצא ממעי, וכן הוא אומר [בראשית ט"ז] הנך הרה ויולדת בן, שאין קרוי בן עד שיולד ויצא לאויר העולם, ובבהמה עצמה כתיב [ויקרא כ"ב] שור או כשב או עז כי יולד, שאין קרוי שור או כשב או עז עד שיולד, וכן זה שכתוב בו [ויקרא כ"ח] אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, לאחר לידה קרוי בן, במעי אמו אינו קרוי בן ומותר.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו נוהג בארץ וכו'. והלכתא דאינו נוהג בזכרים אלא בנקבות דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. ואיכא מאן דאמר דהיכא דבריר דהוא אביו [כגון] שהיו זכר ונקבה במקום אחד שאין זכר אחר עמהן אסיר, דהלכה כחנניא דסתים לן תנא כותיה בבכורות [מ"ה ע"ב], ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא. אבל רב אחא משבחא והגאון ר' יצחק ז"ל כתבו דלית הלכתא כחנניא.
<h2>דף פב.</h2>
שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון וכו'. תוספתא [פ"ה] הלוקח מב"ה הוא קודם לב"ה שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן. וכתבו בעל הלכות ורב אחא משבחא בהאי לישנא ומי ששחט אמה ובתה ביום אחד (אם עבר ושחט) הראשון מותר לאוכלו מיד והשני משהין אותו עד הערב ואוכלו, ואם במזיד שחטן מלקין אותו על השני ולערב מותר לאכלו. ועגל או שה או גדי שנשחטה אמו ביומו והבת נתערבה באחרות ואין ידוע איזו היא וצריך לשחוט מהן באותו יום כיצד יעשה מכניס אותן למקום אחד [ומכה] אותן וטורדן וכל שפורש מן הרוב פורש, ושנים הנותרים אסורין לשחוט עד למחר. ובזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ג ע"ב] מקשינן ונכבשינהו דנדידי וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזירה משום קבוע, והא אפליגא על [האי דגאון] ז"ל. ובפסקא גוי שהביא בהמה וולדה עמה ואין ידוע אם בן שבעה ימים הוא או פחות אינו נאמן עליו שכל מקום שיש איסור והיתר אין גוי נאמן עליו [כל עקר].
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין, ונוהג בבהמה וחיה בירך ימין ובירך שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. והלכה כרבי יהודה דאינו נוהג בשליל, וחלבו דשליל נמי מותר אבל דמו אסור, וחלבו דג"ה מותר וישראל קדושים הם נהגו בו איסור, וכן הלכתא. אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה, ובזמן הזה כיון דאנשוה לר' יהודה דהוה מקל דאמר אינו מחטט אחריו אלא גוממו עם השופי נאמנין, דהנוטל ג"ה צריך ליטול את כולו ר' יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה, ולית הלכתא [כותיה] דר' יהודה. האוכל מג"ה כזית סופג את הארבעים, אכלו ואין בו כזית חייב, ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזית, ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן. אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, וק"ל כותיה דאוקמה רב פפא כתנאי וקאי שמואל כרבנן.
<h2>דף צג.</h2>
וכתב אחד מן המחברים להשיב את המינין הכי, ועל האליה שאוסרין, תשובתן מן התורה שאע"פ שאליה ויותרת הכבד ושתי הכליות היו קרבין לגבוה, לא אסר הב"ה כי אם חלב בלבד, ואליה ויותרת הכבד וכליות לא נקראו חלב, שכן כתיב [שמות כ"ט] ולקחת מן האיל החלב והאליה וגו', שחלב לחוד לעצמו ואליה לחודה לעצמה, והיא אבר בפני עצמה, וכן הוא אומר [ויקרא ח'] ואת החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ללמדך שהחלב אשר על הקרב לבד ויותרת הכבד לבד, וכן את שתי הכליות ואת החלב דכליות עצמן לא נקראו חלב לפיכך אין בהן צד איסור. וכתוב א' אומר [ויקרא ח'] ויקח את החלב ואת האליה [וגו'], חלב לבד [ואליה] ויותרת הכבד לבד וכליות לבד, ולא נקרא חלב כי אם מה שעליהן. ואע"פ שכתוב במקום א' [ויקרא ג'] חלבו האליה תמימה, פירושו כחלבו האמור לענין תרומה בהרימכם את חלבו ממנו שצריך להפריש תרומה מן המיטב, אף חלבו האמור כאן לענין שלמים מן המיטב שבו, שאלו היתה אליה חשובה חלב מפני מה אינה קרבה לגבוה כי אם בכבש ואיל בלבד, ללמדך שהאליה אינה נקראת חלב והיא מותרת היתר גמור, וכן הכליות ויותרת הכבד, שלא נאסר כי אם החלב לבדו. ועוד כתיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו חלב הקרב בשור וכשב ועז, יצאתה אליה שאינה קריבה בשור ועז כי אם בכשב בלבד.
ת"ר [פסחים מ"ג ע"ב] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וגו' אין לי אלא חלב תמימים הראוים ליקרב וכו', וחלב חיה אע"ג דק"ל חיה בכלל בהמה לסימנין, שני הכא דכתיב [ויקרא ז'] אשר יקריבו וחיה לא חזיא לקרבן. את החלב המכסה את הקרב היינו פריסותא, אשר על הקרב היינו חלב [שעל המסס ובית הכוסות, ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב] שעל הדקין, והיינו ריש מעיא באמתא [חולין צ"ג ע"א]. ושעל גבי הקיבה באקשתא אסיר, ודאיתרא בני א"י אכלי ליה, ובני בבל אסרי ליה, ואנן אסרינן ונהגינן ביה איסורא. אשר על הכסלים היינו תרבא דאקליבוסתא היכא דליפן אטמתא, חלב שעל הכליות היינו תרבא דצרוותא, וכולהו הני דמו לחלב המכסה [את הקרב] שהן תותב קרום ונקלף, בר מחלב שעל גבי הקבה שאינו תותב אלא מעט כאן ומעט כאן. ואליה אע"ג דלענין הקרבה חלב הוא, לענין אכילה רחמנא שרייה [כריתות ד' ע"א], מ"ט דכתיב כל חלב שור וכשב ועז למאי אצטריך, אי לאפוקי חיה מאשר יקריבו נפקא, אלא הכי קאמר רחמנא [דבר] השוה בשור וכשב ועז אמרתי לך לענין אכילה, [אבל] אליה כיון דבשור ועז לא קרבא לגבי מזבח שריא.
וכתב אחד מן המחברים נקור הבשר בזה הענין, הנוקר את הבשר מתחיל מן הראש ומחתכו ומוציא את המוח ומעביר את הקרום שהוא מסובך בו, ואח"כ מעביר קרום שתחת המוח שהוא דבוק בעצם, ונוטל הלחיים בידו ומחתך בסכין מתחת שורש הלשון ומוציא משם גיד אחד, ומחתך מצד השני ומוציא גיד אחר, ומחתך בסכין מתחת שרש הלשון ומוציא משם חוט של דם. ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא שני גידין מצד זה סמוך לבשר ושני גידין מצד זה סמוך לבשר. ונוטל את הסכין ומפרק את החזות לשני צדדין ומחתך בסמוך לחזה באותו בשר אדום ומוציא מתחת אותו בשר חוט של דם שאוחז מקצת החזה עד קצותיו וכן יעשה מן החזה השני. ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף בידו ומתחיל בסכין מראש הכתף באמצעיתו ומחתך ומוציא גיד עב(ה) ומוליך את הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד [עד קצותיו] עד שימשוך את כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד, וצריך לשקע הסכין יפה יפה כדי שיתעקר אותו הגיד בחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו. ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף צריך לשקע את הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה ולעקור מקום שרש גיד זה שהזכרנו למעלה, ששם הוא שרש שלו, ומוציא מצד הכתף מלמעלה חוט אחד וכן לכתף השני. ונוטל את [היד] ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד אדום ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד, ומחתך על צד היד ומוציא משם גיד אחד שהוא סמוך לעצם היד, ואח"כ מתחיל מאותו מקום סיום הגיד שמוציא מן החזה ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסל, וכשמקלף נראין ראשי אותן חוטין שיש בכסל והן שלשה מימין ושנים משמאל, ואותן שלשה שמימין מתחלקין לשנים שנים, ואותן שנים שמשמאל מתחלקין לשלשה שלשה. נוטל ראשי הגידין בידו ומושך והם נמשכים מאליהם, וה"מ בהיותו חם אבל בהיותו צונן צריך לפשפש אחריהם. וגורר אותו חלב שתחת הבשר מהמתניים [ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואח"כ מעביר בשר המתניים] שקורין בלעז לונביל"ץ ואינו ראוי אלא לצלי, וגוררו יפה יפה משני הצדדין, ואותו עצם המותווך בינתיים מחתכו ומסיר כל הגבהות [עד] שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משרשי החוטין ומבשר המתניים כלום. וחוזר לבני מעיים וממשיך אותן ממקום שהן קבועין בו ומוציא ראשיהם של בני מעיים באותו חלחולת המטונפת שקורין אותו מבער אל וסך, ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעיים ומשליך לפי שאינו ראוי לאכילה, ואותו מקום שהוא קבוע לבני מעיים קורין לו כנתא ובלשון לעז יידלו, והיא אסורה לבשל ומותרת לצלי. ונוטל את הדורא דכנתא הוא שקורין לה דוארה ומקלף מעליה קרום של חלב וכל חלב שיש על הקיבה ועל הכוסות ועל הובלילא הידועה באלפחת עם [קרום] שיש [עמו] הכל [מעבירין]. ומוציא את דמו. ונוטל את הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו שלשה חוטין שבתוכו. ונוטל את הכליות ומעביר את החלב שעליהן ומנקרן יפה יפה, ונוטל את הסכין וחותך ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוליא כמו שהוא [עם] קצותיו הנראין מבחוץ, וכן יעשה לכוליא השנית. ונוטל את הביצים ומעביר את הקרום שעליהן וממשיך את החלוחלת וקולף קרום של חלב שעליה עם אותו חוט של דם מקצה אל קצה, ונוטל את הסכין ועוקר כל אותו חלב הסמוך לחלוחלת מכל הצדדים מעקר האליה ועד מקום שנעקר ממנו בשר המתניים שהזכרנו למעלה עם כל אותן חוטין המעורבין עם אותו חלב עד שמתנקר יפה יפה מקום שחלוחלת קבועה בו מחלב ומחוטין ומכל דבר. ונוטל את הסכין וחותך באליה ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשניים וממשיך את החוט מעקר האליה עם קצותה מאותן פנים המביטין אל ירכי הבהמה, ואח"כ נוטל את הסכין וגורר מאותן פנים גופן אותן חומרין שקורין אותן בלשון ערבי עקר מן העצמות וגורר יפה יפה עד שישתוה מקום גבהות החומרין [עם שפלות שביניהם, ולא ישתייר בפני כל האליה לא בשר ולא שמנונית אלא גורדה יפה יפה, ואח"כ] פוסק את הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש הזכרות בעצם שיש בו גיד הנשה וחותך את הזכרות ואת הנקבות ומשליכן, והבשר שבצדדים מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין ומכל מיני חלב שבו ומן אותה חנותה שקורין לה ירדולא ומן ג"ה ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב נכרין בו ואי אפשר לספרן אלא בראיית העין. ואח"כ נוטל את העצם האמצעי שפסק את הזכרות מקצתו ונוקר את מיני החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול [הקצה] השני שהוא סמוך לעצם של שוק [שפסק] ממנו ונמצא אותו עצם אמצעי מחותך משני צדדיו. ואף אותו עצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול את אותו מקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו, ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם, ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות העצם האמצעי על קצות השוק והוא נראה לעין ואי אפשר בכתב יותר מכן, וכן לירך השני. וכל גידין שבירך אסורין לאכול בין צלויין בין מבושלין ומנקר אותן יפה יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא ואח"כ אוכל אותן צלויין וגם מבושלין. והגידין שתחת הכתף אם צולה אותן כשרים הם לאכול שהן צומקין באור וכן הלכה. ואין לשנות בין גיד הנשה לשמנו כל עקר, וכשנהגו בו ישראל קדושים איסור עשאוהו כגיד הנשה לכל דבריו.
ואמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשא חוטי איכא בחיותא תלתא משום תרבא ותרתי משום דמא, דטחלי וכפלי וכולייתא משום תרבא, דידא ודלועא משום דמא. ואמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשא קרמי איכא בחיותא תלתא משום תרבא ותרתי משום דמא, דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא, דביעי ודמוזירקא משום דמא. וקרום שעל דד הטחול אסור וחייבין עליו [ושעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו, ובכוליא תרי קרמי עילאה אסור וחייבין עליו] ותתאה אסור ואין חייבין עליו. [ע"ב] הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול [משום] שנאמר אל תטוש תורת אמך. ואמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה, מכאן ואילך אי אזרען אסירן ואי לא אזרען שריין. ומנא ידעינן אי אית בהו שורייקי סומקי אסירן, ואי לא שריין. אומצא ביעי ומוזירקא פלוגתא דרב אחא ורבינא, והלכתא כדברי המקל. וכל הלכתא דרישא בכובשא ומוליאתא וטפלי כשלא נמלח הבשר, אבל נמלח כראוי ששעור מליחתו כשעור צלייתו בתנור ועל גבי כלי מנוקב אפילו לקדירה שפיר דמי. וכי בעינן מליחה לקדירה, אבל לצלי לא בעי מליחה דנורא משאב שאיב. וכתב רב אחא משבחא דם איברים כי אסיר היכא דפריש, אבל לא פריש ומיכל באומצא שרי, ומוזירקא אע"ג דלא פריש אסור, דאמר ר' אבא א"ר יהודה אמר שמואל חוטין שביד אסורין, א"ל רב ספרא משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא, א"ל רבא [משה] מי קאמר רחמנא אכול דמא, חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה [וכו'] בזמן שמכירו בנ"ט וכו'. ולית הלכתא כמשנתנו דק"ל אין בגידין בנ"ט. ומה דאמרי' הגיד בששים והנהו אטמהתא דאימלח[ו] בגידא נשיא דשרו משום דמליח כרותח דצלי, הא אתבשל אסירי, מוקמינן בשמנונית דגיד הנשה ובקנוקנות, והכי כתב רב אחא משבחא בשאלתות דיליה. וגיד עצמו שנתערב עם שאר גידין דהיתר ואין מכירו לא בטיל לעולם וכולן אסורין, דבריה הוא ולא בטיל. וכן חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים. ובין גיד ובין חתיכה אם נמוחו בטלין בששים. והשיב הגאון ר' יצחק ז"ל וששאלתם מה דין השרצים כגון זבוב ותולעת שנפלו בקדירה, אם ימצא כלום מן השרצים בקדירה ישליך אותו ולא נאסר התבשיל בין נפל בחמין בין [נפל] בצונן, ואם נפסק מאותו שרץ בתבשיל שעורו בששים ככל איסורים שבתורה.
<h2>דף צז.</h2>
וכתב אחד מן המחברים מנין השעורים י"ד, ואלו מנינן, משהו, נותן טעם, כשעורה, כעדשה, כזית, כגריס, ככותבת, כביצה, כגרוגרת, רביעית, ששים, מאה, מאתים, אלף, והמחבר הזה האריך בפירושים ואני אקצר. שעור הראשון, הם טבל ויין נסך במינן במשהו, וחמץ בפסח [בזמנו] בין במינו בין שלא במינו [במשהו, דגזור] בזמנו שלא במינו אטו מינו. השעור השני, כדאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מין ושאינו מינו דהיתרא כגון קדירה שבשל בה תרומה ואח"כ בשל בה חולין בנותן טעם, דאיסורא כגון בשר בחלב טעים לה קפילא, [מין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין ושאינו מינו דליכא קפילא] בששים. השעור השלישי שעורה, לעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, ושעורה [שאמרו] [כלים פי"ז מ"ח] לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. השעור הרביעי עדשה, כעדשה מן השרץ מטמא, ובנגעים מחיה כעדשה, ומקום עדשה ארבע שערות, ומקום הגריס תשע עדשות, נמצא הגריס שלשים ושש שערות, וכן עדשה שאמרו [כלים פי"ז מ"ח] לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. השעור החמשי כזית לכל האיסורים שבתורה רוב שיעוריהן בכזית כדאמרי' [ברכות מ"א ע"ב] ארץ שרוב שעוריה כזיתים כגון דם וחלב ופגול ונותר ונבלה והרבה כאלו, וכזית מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל, ועד כמה מזמנין עד כזית דגן. השעור הששי כגריס, לענין נגעים כדתנן [נגעים פ"ו מ"א] גופה של בהרת כגריס הקלקלי מרובע ומקום הגריס תשע עדשות. השעור השביעי ככותבת, ליום הכפורים. השעור השמיני הוא כביצה, לטמא טומאת אוכלין. השעור התשיעי הוא כגרוגרת, להוצאת שבת. השעור העשירי הוא רביעית, לענין שבת ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית, ורביעית דם מן המת, וחמש סומקתא וחמש חוורתא. השעור האחד עשר בששים, כדאמרי' [חולין צ"ז ע"ב] גיד בששים כחל בששים ביצה בששים, וכי הא דאמרי' לעיל אמור רבנן בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין ושאינו מינו דליכא קפילא בששים. השעור השנים עשר הוא מאה, לתרומה גדולה ותרומת מעשר [ותרומת מעשר] של דמאי וחלה ובכורים. והא דאמרי' [חולין צ"ט ע"א] אין בו לעלות באחד ובמאה אלא במאי לאו בששים, לא במאה. השעור השלשה עשר הוא מאתים, לערלה וכלאי הכרם ולציר של דג טמא שהוא רביעית בסאתים שהוא קרוב למאתיים, שסאתיים יש בו קצ"ב רביעיות. והשעור הארבעה עשר הוא אלף, להקדש דאפילו באלף לא בטיל, וכגון ביצה שנולדה ביום טוב שאסור לאכלה עד מוצאי יו"ט, כדאמרי' [ביצה ג' ע"ב] נתערבה באלף כולן אסורות דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. כל אלו דברי המחבר זה. וחשב ושייר דהא איכא מלא לוגמא ביוה"כ, והמקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ולחסור גרגרת כאיסר האיטלקי, ונקדרה כסלע טריפה, ומלא מקדח ובסלע נירונית, ומלא תרווד רקב. ושבע מדות של לח שהיו במקדש הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, לוג וחצי לוג ורביעית הלוג.
<h2>דף קא:</h2>
אבר מן החי. ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין דברי ר' יהודה ור' אליעזר, וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים, ר' מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, והלכה כחכמים דאמרי אינו נוהג אלא בטהורים. ובני נח מוזהרים עליו בטמאים וטהורים ואסור להושיטו להן. ואבר מן החי צריך שיהא בו כזית בין בשר גידין ועצמות, מאי טעמא אכילה כתיב ביה ואין אכילה פחותה מכזית. אמר ר' יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמ"ה, ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה, ור"ל אמר וכו'. ואבר ובשר המדולדלים בבהמה ושחטה לבהמה אם יכולים לעלות ארוכה משתרו בשחיטת הבהמה ואי לא לא משתרו. והיכי דמי כדי לעלות ארוכה כדתנן נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו, ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. — והרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה וכו'. — וכתב הרב ואמ"ה היכא דנפל בקדירה ההוא בישולא אסור ומשערינן ליה בששים כדין כל איסורים שבתורה. ולי הכותב נראה לי דאי איערב בשאר איברים דהיתר ואין מכירין אותו דחשבינן ליה כבריה ולא בטיל כאשר אמרנו בגיד שַני גיד דבריה הוא. וגיד הנשה מותר בהנאה ואבר מן החי מותר בהנאה כדמפורש בפרק כל שעה.
<h2>דף קט.</h2>
גרסינן בכריתות בפרק דם שחיטה [כ"ב ע"א]הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, אמר ר' זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בו כזית [אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת]. ומותבינן עליה דם הטחול דם הלב דם הכליות דם איברים הרי אלו בלא תעשה, כי קתני דאין חייבין עליו כרת בדם דיליה, כי קאמרי' בדם דאתי ליה מעלמא, [מעלמא] מהיכא אתי ליה, אמר ר' זירא בשעה שהנשמה יוצאה משריף, פי' מגמע כמו שורפה חיה. כבד אין ראוי אלא לצלי, ואחר שנצלה מותר בין בטגון בין בקדירה, וכחל אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו בקדירה, אבל כבד אין לו תקנה בקדירה בקריעת [שתי וערב וטחו בכותל]. והני מילי בדקה משום שורייקי קטיני, אבל בתורא דאלימי ומצי למשקלינהו שפיר דמי. והעוף כיון שפותחו מלמטה ומוציא את בני מעיו כולן ומנקה אותן מבפנים כראוי ופותח את הצואר ומוציא את הורידין ומשליכן ואח"כ מולחו כראוי ורוחצו אפילו לקדירה מותר, ואין אנו חוששין לחותכו אבר אבר כי עוף אינו דומה לבהמה שצריך לנתחה אבר אבר [מפני כמה גידין וכמה חוטין שיש בה]. כל זה כתב הרב. ועכשיו [אני] אומר שיש בעוף גיד אחד [של דם] בין הירך והצלעות [שצריך להוציאו או לחתכו יפה ולמלחו].
<h2>דף קיא.</h2>
ובשר גדי ודבר אחר שנצלה ביחד בתנור אי ריחא מילתא היא אי לא פלוגתא ביני רבואתא כדמפרש בהלכות. והגאון ר' יצחק ז"ל מכריע דריחא לאו מילתא היא. ודוקא דאיעבד אבל לכתחלה לא שרי לצלות היתרא ואיסורא בתנור אחד, אבל אי עביד לא אסרינן ליה. ובין כבדא בין כחלא למשפדינהו תותי בשרא שרי, עלוי בשרא דאיעבד אין אבל לכתחלה אסיר.
<h2>דף קיב.</h2>
ואמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה וכו'. ואמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל (מיני) [מראה] אדמימות שבה, מנא ידעינן, ואסקא רב אשי דלית ליה תקנתא עד דמייתי תרי או תלת גללי דמלחא ושדי ליה בי דוגי ושביק ליה [עד דצייל] ושפי ליה שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה. [ע"ב] ואמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין אפילו בכלי מנוקב, מאי טעמא דגים רפו קרמייהו ופלטי, ועופות קמיטי, ובתר דניחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מיניהו. רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה מלוחה, אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן.
<h2>דף קיג.</h2>
ומליחת בשר אשר אמרתם שבני אדם טומנין אותו במלח לא יפה הם עושים שמעיינות של חתכה [כיון שהיא טמונה במלח] מצטמק בהן דמה ואינו יוצא, שאפילו כשהוא מולחה צריך להניחה על גבי כלי מנוקב כדי שיהא הדם יוצא ראשון ראשון ולא יהא נקוה, הלכך אסור להטמינו [במלח]. וצריך להדיח[ו] במים תחלה כדי שיקבל את המלח, דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה [ומדיחו יפה יפה]. ושעור שהייתו במלח כל חתיכה וחתיכה כדי צלייתה בתנור. ולענין מליגת ראש וגדי ועוף מי שמבקש למלוג כך יעשה ירתיח מים ביורה וישפכם על הגדי, או יתן מים רותחים בכלי אחד ויתן הגדי או העוף [לתוכו], אבל לא לתוך יורה רותחת דכלי ראשון הוא ומבשל ונעשה כמי שנתבשל בדמו ואסור. והמלח שמולחין בה לא תהא עבה ביותר ולא דק דקתא, אלא כגון חיטי דבהכי נפקא דמא שפיר.
<h2>דף קל.</h2>
הזרוע והלחיים והקבה נוהג[ין] בארץ וכו'. אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, מאי טעמא אי[בעית] אימא משום דכתיב זה, איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין. [קל"א ע"א] ההוא ליואה דהוה חטיף מתנאתה וכו' עד מספקא ליה אי איקרו עם אי לא, הלכך אליבא דרב מיהב לא יהבינן (ליה) [להו] ומשקל לא שקלינן מינייהו. כי אתא עולא יהיב מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. והלכתא כותיה דרב וכותיה דרב חסדא וכותיה דעולא, והלכתא כרב אדא בר אהבה דאמר [לויה] שילדה בנה פטור מחמש סלעים אליבא דמר בריה דרב יוסף דמוקים לה בדאיעבר מישראל, דאע"ג דכתיב למשפחותם לבית אבותם, שני הכא דבפטר רחם תלא רחמנא. וכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות, דאם שור לרבות את הכלאים ואם שה לרבות את הכוי.
<h2>דף קלב:</h2>
וכהן פטור ממתנות. וכהן טבח שתיים ושלש שבתות פטור, מכאן ואילך חייב, ואי קבע (א)מסחתא חייב מיד. ואמר רב חסדא מתנות כהונה זרוע לאחד קבה לאחד לחיים לשניים, ומתנאתה דתורא פלגא להו אפילו גרמא גרמא. ומתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל. [קל"ג ע"א] וכהנא דחטיף מתנאתה אינו עושה כהוגן דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ואביי כיון דשמע הא דתניא הצנועין מושכין את ידיהם משקל [נמי] לא הוה שקיל לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשיה בכהני.
<h2>דף קלד:</h2>
הזרוע מה ת"ל המיומן שבזרועין וזה הימין, הלחיים להביא צמר [שבראשי] כבשים ושער שבזקן תיישים, הקבה להביא חלב שעל גבי הקבה, אבל כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז נוהג בארץ וכו'. [קל"ו ע"ב] והאידנא נהוג עלמא כר' אילעאי בראשית הגז דאינו נוהג אלא בארץ. [קל"ז ע"ב] והלכתא ראשית הגז בששים דהוה ליה ר' ינאי יחיד אצל רבים. והא דתנן כמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים וכו' הא אוקימנא בישראל שיש לו גזים הרבה ומבקש ליתנם לכהנים דאמרי ליה כל אחד ואחד לא תבצר ליה מחמש סלעים. [קל"ח ע"א] אבל שלוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל.
